<h1>שערי שחיטה ובדיקה לרבינו שמואל בן חפני גאון</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ועוד יש אחרים ששחיטתן פסולה והם חרש שוטה וקטן שכן שנינו הכל שוחטין וכו'. ויש אחרים שאפי' הם גדולים שחיטתן פסולה והם העבד והאישה והסריס והאבל וזקן שעברו עליו שמונים שנה וכן השכור הואיל ותפילתו תועבה שחיטתו נמי פסולה.
ויש לנא אמיתות הדבר לברך צורינו קודם שחיטה ולברך אש' קד' במ' וצי' על השחיטה ואחר כך שוחט ואחר ששוחט בודק בסימנין ולאחר שבודק בסמנין בודק בי"ח טריפו' שנאמרו למשה בסיני.
<h2>דף ג.</h2>
הוא אשר אמרו חכמים משומד אוכל נבילות כלומר איש מישראל שהוא מודה בכל התורה כולה ותאב לאכול בשר ולא מצא בשר שחוט ומרוב תאבתו לאכול בשר הלך וקנה נבילה או טריפה מן השוק ואכלה לתאבתו, אם בודק אחר סכין ונותן ושוחט מותר לאכול משחיטתו דכיון דאיכ' היתיר' ואיסור לא שביק היתירה ואכלה לאיסורה.
<h2>דף ג:</h2>
ואחרי זאת נבאר אם שחט מבני (טמוני) [עמינו] בהמה או חייה או עוף והלך לו ואין אנו מכירין אותו אם בקי בהילכות שחיטה או לא ואחרי כן בדקנו את הסימנין ומצאנו ששחיטתו עשוייה כהוגן וכשורה שחיטתו כשירה מה טעם לפי שיש לומ' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן.
ועוד נבאר אם שחט חרש או שוטה או קטן שנכנס לי"ג שנה ועדיין לא השלימו ושחטו לפי צורך השעה שאין אחרים שם ואחרי זאת בדק מומחה את השחיט' וראה והיא העשוייה כהוגן שחיטתו כשיר', שכן שנינו במשנה וכולם ששחטו [ו]אחרים רואין אותם שחיטתן כשיר', ופירשו אחרים רואין אותן כגון שבודקין את החרש ואת השוטה ואת הקטן ומוצאין אותם שהן בקיאין בהילכות שחיטה ובדק את השחיטה והנה היא עשוייה כהוגן ועוד ראה אותם המומחין בזמן ששחטו וראו והנה לא שהו בשחיט' כשיעור שהייה דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף ולא כיוצא בו ולא דרסו אלא ששחטו בהולכה ובהובאה ולא החלידו שחיטתן לתוך הסמנין מלמטה למעלה הואיל וראו המומחין ודקדקו בכל זאת בבירור שחיטתן של אותה שעה כשיר' אבל לכתחילה לא.
<h2>דף ה.</h2>
ואע"פ דשחיטת נוכרי פסולה יש לנו אחר כיוצא בו ששחיטתו כשחיטת נוכרי וזהו משומד, דתני מכם ולא כולכם ומסקנא דשמעת' חוץ מן המשומד לנסך יין נסך ולחלל שבתות בפרהסיא, אלמא נוכרי ומשומד כי הדדי נינהו ואסור לאכול משחיטתן. וגם יש בן ברית שאינו עובד ע"ז ואסור לאכול משחיטתו והוא כותי שאינו מאמין בדיברי חכמים, [ע"ב] דאמר רב ענן אמ' יעקב בר רב אידי א"ר יהושוע בן לוי משום בר קפרא ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי שהיא אסורה, ומסקנא דשמעתא ואפי' בישראל עומד על גביו.
<h2>דף ח:</h2>
ואחרי אשר ביארנו את כל אלה נבאר מש' פסול של סכין. תחילת ביאורינו נבאר השוחט בסכין שנטמאה בטומאה הבא מן המת או מן השרץ שהן טומאה חמורה אם בזמן שבית המקדש קיים שמצווין ישראל בטומאות ובטהרות כששחטו במוקדשין הלכה ההוא פסול לפי שנטמא הבשר בסכין שהוא אב הטומאה, שאנו למידין אותו ממה שאמרו תנאי בסיפרי וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל מה חרב שנגעה במת נעשה כמת אף סכין וכל כלי מתכות שנגעו במת הרי הן כחרב ונעשית החרב שנגע במת אבי אבו' הטומאה והנוגע בה נעשה אב הטומאה. ושנית נבאר השוחט בסכין של גוים ואנו חוששין בזמן הזה שמא נטמאת בבשר נבילה טריפה ועל שאין עתה טומאות וטהרות מצויין בישראל נעשה לקולא, כמו שמפורש בתלמוד השוחט בסכין של גוים פליגו רב ורבה בר רב הונא חד אמר קולף בית השחיטה וחד אמר מדיח בית השחיטה והילכת' מדיח. ועוד יש לנו כיוצא בדבר שכל השוחט שתי בהמות צריך להדיח הסכין או לקנחו בבגד קשה או בשער הבהמה בין שחיט' לשחיט' שמא תימצא הראשונה נבילה וטריפה והרי נטמא הסכין בראשונה בדם שלה ונמצאת השנייה בולעת דם הראשונה בחמימות הדם מקום השחיטה, שכן אמרו חכמים האי מאן דשחיט ואישתלי וקא שחיט בסכין שנשחט בה נבילה או טריפה פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמ' מדיח מקום בית השחיט' בחמין וחד אמר בצונן והילכת' מדיח בצונן ושפיר דמי.
<h2>דף ט.</h2>
ואפי' בר ישראל מעולה שבעולם שאין בו אחת מכל מידות המנויות אם אינו בקי בהילכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, דאמ' רב יהודה אמ' שמואל כל טבח שאינו יודע הילכות שחיטה אסור לאכל משחיטתו. ואילו הן הילכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור והם חמשה שערים.
<h2>דף י.</h2>
וחמישית נבאר השוחט בסכין ושכח ולא בדק ואחרי שחיטתו נמצאת פגומה אמ' רב הונא אפי' שיבר בה עצמות כל היום כולו לאחר שחיטה פסולה ולא נאמ' כי אחרי שחיטתו נפגמה בעצמות ששיבר אלא בעור נפגמה קודם שחיטה ופסולה רב חסדא אמ' כשיר' אמ' בעצם נפגמה של מפרקת אחר גמר שחיטה והילכת' כרב הונא כשלא שיבר עצמות והילכת' כרב חיסדא כששיבר עצמות. והשישית נבאר שאם בדק את הסכין קודם שחיטה ולא מצא בו פגם ואחרי זאת שחיטתו מצאה פגומה טריפ' וחוששין שמא בעור נפגמה. [ע"ב] הוה עובדא בדק הטבח הסכין ושחט בה שתים עשרה בהמות וטרפם רב יוסף לכול'. רב [כהנא] מצריך בדיקה לסכין בין כל בהמה ובהמה וכיון שהצרי' רב כהנא לטבח לבדוק הסכין בין כל בהמה ובהמה למה מראה (לטבח) [לחכם] אלא [כ]ר' יוחנן לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא מפני כבודו של חכם כדי לבודקה ולה[ר]שות לטבח שישחוט בה.
<h2>דף יב.</h2>
ואחרי זאת נבאר אם שחט מבני (טמוני) [עמינו] בהמה או חייה או עוף והלך לו ואין אנו מכירין אותו אם בקי בהילכות שחיטה או לא ואחרי כן בדקנו את הסימנין ומצאנו ששחיטתו עשוייה כהוגן וכשורה שחיטתו כשירה מה טעם לפי שיש לומ' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן.
ואחרי זאת נבאר אמי שיש גדיים או טליים או תרנגולות או אוזות ואבד אחד מהם וחזר ומצא את הגדי או את הטלה שחוטה כדרכה בלי פסולת בין שמצאו בשוק או באשפה בין בכל מקום אפי' לחוץ לביתו מותר באכילה, שיש לומ' יהודי גנבו וטבחו ומשום כדי שלא יתחייב לו בתשלומי כפל ובתשלומי ד' וה' והלך והטילו בשוק או באשפה או בחצירו לצאת ידי גניבתו או שמא היתה בהמה של חבירו רועה בשדהו והלך ושחטה והניחה כשהיא שחוטה ואין רואה או שהיתה תרנגולת של חבירו מפסדתו והלך ושחטה והיטילה לשוק או לאשפה ואין רואה הואיל ומכיר שהיתה שלו ומצאה שחוטה כדרכה מותר באכילה, שכן מפורש בתלמוד [ב"מ כ"ד ע"ב] ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבירייא לציפורי והתירו לו.
<h2>דף יב:</h2>
ואחרי זאת נבאר אם נתכוון אדם לחתוך דבר אחר הלכה הסכין ושחט בהמה או חייה או עוף כדרך שחיטה או שהיניף ידו וסכין בידו וכוונתו לזריקה וגם לנעצה בכותל והלכה סכין ושחטה כדרכה וגם זו כשי' לפי שאין אנו צריכין כוונה בשחיטה, שכן שנינו זרק סכין לנועצה בכותל והלכה סכין ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין ר' נתן מכשיר כסבר ר' נתן דלא בעינן כוונה לשחיט' חכמ' פוסלי' כסברו רבנ' דבעינן כוונה בשחיטה, ואע"ג שר' נתן יחיד וחכמים רבים הלכה כר' נתן משום כדאי' ר' אושעיא כוותי' דתני ר' אושעיא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמ' לה הלכה כר' נתן דלא בעינן כוונה לשחיטה.
<h2>דף יג.</h2>
כת' [ויקרא כ'] והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, וצריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשין [דברים י"ד] כל בהמה מפרסת פרסה, בין העוף הטמא לטהור, וצריך לומר בין עורב ליונה והלא כבר מפורש שנ' [ויקרא י"א] את אלה תשקצו מן העוף, אלא בין טהורה לך ובין טמיאה לך בין שנשחטה כראוי לבין שלא נשחטה כראוי כגון שנתנבלה בשחיטה, דתניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתיך [דברים י"ב] מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ובחיה כי החייה בכלל בהמה ואין הפרש ביניהם רק החלב וכיסוי הדם בלבד (ומניין כי מן וזבחת כאשר צויתיך אחד שנים ז' רוב). ועוד נוכל ללמוד מפסוק זה שהשחיטה פסולה במי שאינו בן ברית ששחיטתו פסולה, וכן שנינו במשנה [י"ג ע"א] שחיטת נוכרי פסולה ומטמאה במשא. ועוד נוכל ללמוד מפסוק זה שהשחיטה מן הצואר שנ' וזבחת ממקום שהדם זב חתיהו, ויש אומ' מניין לשחיטה שהיא מן הצואר שנ' [ויקרא א'] ושחט את (האיל) [בן הבקר] ממקום ששח חטיהו, ופי' טהריהו מלשון חיטוי, שכן אמרו חכמים [ט' ע"א] נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה עד שיודע לך במה נטרפה.
שחט סימן אחד גוי סימן אחד ישראל טריפ' שהרי עשה בה מעשה ונטרפה ביד גוי, דתנן שחיטת נוכרי נבילה ומטמאה במשא לפי שהוא מין לע"ז.
<h2>דף יג:</h2>
ואחרי אשר פירשנו את כל אלה נשוב לפרש עוד דברים אשר המה כשירים ופסולים בשחיטה ומתירים ואסורים בשחיטה. תחילתו נבאר מה שפרשו לנו אבותינו במשנה שנינו השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשיר', והוינ' בהמשנה זו השוחט בדיעבד כלומ' אם הוקרה הדבר ושחט אדם בלילה בחושך על ידי המעשה וכן הסומא שבתחילה היה פיקח ונסתמא ובימי פיקחתו היה יודע בטוב עיסקי שחיטה ואחר אשר נסתמא בא לידי שחיט' בחיפזון על ידי מעשה ששחיטתן של זה ושל זה כשיר', אבל לכתחילה לא ישחוט בלילה בחושך וכן הסומא לא ישחוט לכתחילה שמא יקלקלו ויפסי' שחיטתו, ובא בעל ברייתא אחר והקשה על משנה זו ואמר לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה ולא חלק בין לכתחילה בין לבסוף, ובא רב פפא ותירץ שניהם ואמר רב פפא ברייתא דקתני לעולם שוחטין דמשמע בין לכתחילה בין דיעבד כשאבוקה או נר בידו או כנגדו לפי שהוא רואה היכן שוחט ומשנתינו שאנו שונין השוחט משמ' כשאין אבוקה בידו בדיעבד שחיטתו כשיר' אבל לכתחילה לא, לפיכך השוחט בלילה בלא נר בלא אבוקה ואפי' לאור הלבנה אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה אבל לשחוט בלילה בחושך לכתחילה שחיטתו פסולה, ואם הוקרה ועשה הואיל ובדק ולא מצא בה פסולת שחיטתו כשיר'. והסומא כיוצא בדבר בדיעבד אין לכתחילה לא.
<h2>דף יד.</h2>
השוחט בשבת וביום הכפורים, דתניא השוחט בשבת או ביום הכיפורים שחיטתו כשיר' על דעת ר' יהודה דאמר ר' יהודה בשוגג יאכל למוצאי שבת במיזיד לא יאכל עולמית, אמ' רב הונא דרש ר' חייא בריה דרב משמיה דרב אסור באכילה ליומא כלו' אסור לאכול מאותה בהמה שנשחטה בשבת באותה שבת, והילכתה כר' יהודה שאמ' בשוגג למוצאי שבת במיזיד לא יאכל עולמי' אבל השוחט לצורך חולה שיש בו סכנת נפשות ולחייה המסוכנת תאכל להם לבדם בו ביום ואסור לאחרים עולמי'.
<h2>דף טו:</h2>
השוחט בשבת וביום הכפורים, דתניא השוחט בשבת או ביום הכיפורים שחיטתו כשיר' על דעת ר' יהודה דאמר ר' יהודה בשוגג יאכל למוצאי שבת במיזיד לא יאכל עולמית, אמ' רב הונא דרש ר' חייא בריה דרב משמיה דרב אסור באכילה ליומא כלו' אסור לאכול מאותה בהמה שנשחטה בשבת באותה שבת, והילכתה כר' יהודה שאמ' בשוגג למוצאי שבת במיזיד לא יאכל עולמי' אבל השוחט לצורך חולה שיש בו סכנת נפשות ולחייה המסוכנת תאכל להם לבדם בו ביום ואסור לאחרים עולמי'.
עוד יש לנו לבאר עיניינים אחרים מעסקי הכלי של שחיטה בין מכח אדם בין מכח אחר בין בסכין בין בדבר אחר בין בתלוש בין במחובר. חלק הראשו'. שנינו ברייתא השוחט במחובר לקרקע מעיקרו ר' פוסל ר' חייא מכשיר, ופירושם זה שפוסל דווקא הדבר המחובר לקרקע מעיקרו כגון צור היוצא מן ההר או מן הכותל והוא חידודו חריף או קנה המחובר בקרקע שאין שוחטין בו עד שיתלוש, וזה ר' חייא מכשיר בדבר שהיה תלוש (שוחטין) ולבסוף חיברו כמו שאמרו חכמ' נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשיר'. [ט"ז ע"ב] אמ' רב ענן אמ' שמואל לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר הבהמ' למטה אבל צואר בהמה למעלה והסכין למטה חיישינן שמא ידרוס, ומקשינן והא תני בין שהסכין למעלה וצואר הבהמ' למטה ובין שהסכין למטה וצואר הבהמה למעלה, ודחינן את המשנה לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמ' למעלה אם היה בתלושה סכין למעלה וצואר למטה [במחובר]. (בבהמה שהיא כבידה שמא יבא לידי דרוסה). ומניין לשחיט' שהיא בתלוש שנ' [בראשית כ"ב] ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. [י"ט ע"ב] והשוח' מן הצדדין שחיטתו כשיר' שכל צואר כשר לשחיטה וכל העור[ף] כשר למליקה. החלק השני. נבאר בו שגם דבר אחר יש מחובר, ובתלשו ולבסוף חיברו, והוה כשר בשחיטה דתניא השוחט במוכני שחיטתו כשיר' ופי' מוכני דבר המתגלגל בעיגול כדתנן במסכת יומא [ל"ז ע"א] אף הוא עושה מוכני לכיור ומפר' בגמ' מאי מוכני גלגלא (ומכוני) [ומוכני] לשון יוון הוא כגון סולם ששליבותיו עול[י]ם כמין בניין מגולגל כעין כבש משתפע ועולה בעיגולא בו בעינין זה סכין מובלעת בתוך בית יד הסכין ואינו נראית הסכין אלא זנבה יוצאת התחתונה של בית יד הסכין וכשמחזיר בגילגול זנב הסכין הרי ראש הסכין יוצא מן הצד האחד ומתגלגל כעין גלגול הרחיים, עתה אם הייתה בהמה רבוצה ונתן הטבח בית ידה של סכין או בצוארה וסיבב זנב הסכין ויצאה הסכין הזו בגילגול ושחטה כיון שמכח יד הטבח נמשכה הסכין ושחטה מכח יד בן אדם שחיטתו כשיר' וזהו השוחט במוכני שחיטתו כשיר', והתניא השוחט במוכני שחיטת' פסולה, ולא קשיא כאן בסדנא נפחרא כגון שהיו מסובבין המים את הזנב כעין סדנא של ריחיים שהוא כעין סדנא נפחרא שהוא כגון גלגל של יוצרים אם מכח המים יצאה הסכין ושחטה כיון דלאו מכח בן אדם (ימאה) [יצאה] שחיטתו פסולה, [ל"א ע"א] טעמא דנפלה הא היפילה הוא שחיטתו כשיר', ואם מכח בן אדם יצאה הסכין ושחטה בגילגול שחיטתו כשיר'. והחלק הג'. שאין שוחטין בקרומית של קנה שכן שנינו בברייתא [ט"ז ע"ב] ה' דברים נאמ' בקרומית של קנה אין שוחטין בה לפי שהיא בו מלנין כעין שיניים דקים וקורעת ואינה חותכת ואם היא סימתא דאגמא שהיא דקה חזקה וחדה שוחטין בה וכן הלכה. ואין מוהלין בה שהיא קורעת ומכאבת. ואין חותכין בה בשר שמא ישאר קיסום וכשבא לאוכלו קורע הפה והלשון ומסתכן. וכמו כן עשוין לשיניים לפיכך אין קוצצין בו את השיניים. ואין מקנחין בו את פי המכה וכן הלכה.
<h2>דף יז:</h2>
אלה פסילותיה. ת"ר סכין שיש בה (פגימה) [פגימות] נדונית כמגירה אסור לשחוט, ומגירה דומיא דמגל שהיא עשויה שיניים כמגל וכתיב [מ"א ז'] מגוררת במגירה ומתרגמינן ממסרך מלשון מסור, [ישעיה י'] אם יתגדל [ה]מסור על מניפו, ותנן גבי מגל [ט"ו ע"ב] השוחט במגל יד בצור ובקנה ובזכוכית בשן ובציפורן שחיטתו פסולה ותניא אחריתי בכל שוחטין בין בצור בין בקנה בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, מאי קנה קרומית פי' בסימוניא דאגמא, חוץ ממגל קציר והמגירה, זו צורת המגירה. אמ' רבא שלוש מידות בסכין אוגרת לא ישחוט אם שחט שחיטתו פסולה, ופיר' אוגרת משום דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע. מסוכסכת שאם הוליך ולא הביא אלא נגמרה השחיטה בהולכה אחת בלבד ואם שחט דיעבד שחיטתו כשיר'. עולה ויורד בסכין מותר לשחוט בה אפי' לכתחילה, פי' סכין שקצותיה רחבות ואמצעותה צר זהו עולה ויורד בסכין והוא שפה חלק ואין בה פגימה כלל. וסכינא דדמיא לסאסאה כשיר', פי' סאסאה הם המלנין שבראש השבולת הנראין כמו מחטין ארוכין עומדין ואינן חלקים אלא מלנין כעין שיניים דקין מאד, וגר' בפ' המקנא לאשתו [ה' ע"א] ומעטרא ליה כי סאסא דשיבולת, אם תהיה סכין כפי המלנין הללו שיש בו קושי ואין בה פגימה כשיר'. ושיעור פגם הסכין כדי חגירת ציפורן, ולא חגירה מלשון חגור ואזור אלא מלשון פיסח מתרגמינן חגירה [עי' ש"ב ד'] לשון חיגר.
ושלישית נבאר השוחט צריך לבדוק הסכין טרם ישחוט שמא נמצאת הסכין פגומה והבשר נבילה דאמ' רב חיסדא מני' לבדיקת סכין מן התורה שנ' [ש"א י"ד] ושחטתם בזה ואכלתם מלמדך שבדק סכין ונתן להן. כיצד בודקין רב אחא בר יעקב בדיק לה בחוט השע' במערבא בדקי לה בשימשא בנהרדעא בודקין במיא רב ששת בדיק ליה בלישניה משום דאמ' בסוריא אכלה בישרא וליבדקה אמר רב פפא דצריך למיבדקיה על בישרא ועל טופרא ואתלת רוחתא.
<h2>דף יח.</h2>
והרביעית נבאר שכל טבח שלא בדק סכין או לא מסר סכינו לחכם שיבדקנה צריך נידוי ושחיטתו פסולה, דאמ' רב הונא האי טבחא דלא מסר סכינו לחכם דליבדקה משמתינן ליה ורבא אמ' מעברינן ליה מטבחותיה ומכריזינן על בישרא דטריפ' היא, ולדברי האומ' משמתינן ליה מאי טעמ' הואיל ואסור לשחוט בסכין שלא בדק אותה חכם אע"פ שבדק חכם את הסכין לאחר ששחט ונמצאת סכינו יפה משמתינן ליה והבשר מותר באכילה ולמה משמתינן ליה על שזלזל בדברי חכמים ולא מסר סכינו לחכם לבדיקה, ולדברי האומ' מעברינן ליה מטבחו ומכריזינן על בישרא דטריפה היא בזמן שבדק החכם את הסכין אחרי שחיטתו ונמצאת פגומה לפיכך נקנסיניה קנס זה שלא ישחוט עוד ואותו הבשר טריפ' ואפי' לגויים לא ימכור שלא יהא חוטא נשכר.
שער רביעי על הגרמה. הגרמה מלשון [במדבר כ"ד] ועצמותיהם יגרם, עיניין נסיחת עצם ממקומו והוא עיניין כאשר ישחוט בזה המקום ונטתה ידו ושחט עוד במקום אחר. ועוד גרם המעלות [מ"ב ט'] אנו מתרגמינן אבן שציא, ופי' אבן מסורטטת שנים עשר סירטין לעומת שתים עשרה שעות של יום ובנטות השמש ובהגיעת הצל יבין איזו שעה ביום, על כן נכון כי הגרמה מלשון דרגא מעלות הגרמה. ומתחלקין לשלשה חלקים. החלק הראשון. נבאר כי השוחט צריך לשחוט מטבעת הגדולה למטה וצריך לשייר בחיטי כמו שאמ' רב נחמן משיפוי כובע למטה כשיר' והיינו דקא שייר בחיטי, ופיר' שיפוי כובע יש למעלה מטבעת הגדולה כיסוי אחד והוא מונח על טבעת הגדולה ככובע ואינו בשר ממש אלא כעין סחוס ופי' סחוס מתרגמינן [עמוס ג'] בדל אוזן סחוס אודנא והוא לבן ובו מיעוט בשר כשיעור חיטה מצד זה וכן מצד זה וקורין אותו בלשון ארמי חיטי והם בתחילת שיפוי כובע של טבעת הגדולה וסופו סמוך למטה, על כן אם ישחוט השוחט משיפוי כובע למטה ושייר בחיטי כלפי הראש שחיטתו כשיר' אם שחט משיפוי כובע למעלה ואפי' כחוט השערה הויא ליה הגרמה, וימדוד ארבע אצבעות מטבעת הגדולה ונמצא שאינו בא לידי הגרמה. ושנינו במשנה [י"ח ע"א] השוחט מטבעת הגדולה ושייר בה כמלא החוט על פני כולה כשיר' ר' יוסי אומ' מלא החוט על פני רובה רב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכה כר' יוסי ואף ר' יוסי אומ' מלא החוט לא אמ' אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקפת את כל הקנה אבל בשאר טבעות לא, ובא בעל הברייתא והקשה ואמ' ובשאר טבעות לא והתניא ר' יוסי אומ' השוחט בשאר הטבעות אע"פ שאינה מקפת את כל הקנה הואיל ומקפת את רוב הקנה שחיטתו כשיר'. ומוגרמת ששחט למעלה משיפוי כובע פסולה. ומסקנא הלכה במוגרמת בטבעת הגדול' שהיא פסולה ואין הלכה במוגרמת בשאר טבעות כשיר', רב נחמן אכשיר משיפוי כובע ולמטה והלכתא כר' נחמן לפיכך משיפוי כובע ולמעלה פסולה. והילכתא מטבעת הגדולה ועד כנפי ריאה כשירה מטבעת הגדולה ולמעלה טריפה. החלק השני. השוחט וכי ממטי לידו ומשפיל הסכין ממטה למעלה או מלמעלה למטה וחתך הקנה ומגרים אותה כקולמוס של סופרים שחיטתו פסולה, וכן אם [הגרים] לוושט עם (לקנה) [הקנה] כקולמוס וגם זו פסולה, וכן אם הגרים הוושט לבדו בין מלמעלה (בין) למטה ובין מלמטה למעלה שחיטתו פסולה. ובעל המשנה הקשה ואמ' שחיטה העשוייה כקולמוס כשיר', ואין לחוש לקושייא זו וכי אין לה מעמד הואיל מצינו מפור' בתלמוד גמרינן ששחיטה העשוייה כקולמוס פסולה שאם הגרים את הקנה והגרמה לעילא ור' חייא דאמר אתחולי למטה מטבעת הגדולה ודייליה לשחיטה לעילא והגרימה פסולה שהיא כקולמוס של סופרים. החלק השלישי. השוחט בשנים או בשלשה מקומות בין בזה אחר זה בין בבת אחת בין באונס בין ברצון וגם זו הגרמה ושחיטתו פסולה, אע"פ שנשאו ונתנו חכמים בדבר זה לאיסור ולהיתר רבו המכריעין לאיסור והילכת' השוחט בשנים או בשלשה מקומות בצואר בין בוושט בין בקנה בין בשניה' בין באחד מהם הרי מוגרמת ופסולה. והלכת' שחיטה העשוייה כמסרק שהוא נכנס אצל הראש ויוצאת בצואר וחוזרת ונכנסת אצל הראש שנעשת שחיטתן שניים שניים וגם היא מן מוגרמת ופסולה. כל אלה פסולות ואין להן כשירות.
<h2>דף יט:</h2>
אם התחיל גוי בשחיטה ושחט במשהו אפי' כחוט ובא ישראל וגמר רובה של שחיטה זו נבילה לפי שאנו מצווים שתהא שחיטה מתחילה ועד סוף ביד ישראל דקיימא לן [כ"ט ע"ב] ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וכל דסייע הגוי מותר, בזמן שישראל לבדו, מסייע הגוי את ישראל לאחוז בכריעי הבהמה או לעוקרה או להרביץ מותר, אבל אם אחז הגוי בסימנין וישראל שוחט או אם יתחיל הגוי בשחיטה ואפי' לא חתך הגוי כי אם עור לבדו ובא ישראל וגמר השחיטה הרי זו נבילה. טמא שנגע במת או בשרץ ושחט ולא כיבס בגדיו ולא טבל גם זו שחיטה טמאה, ואם התחיל בשחיטה ונזכר שהוא טמא ובא חבירו וגמר השחיטה בלא שהייה שחיטתו כשיר', דקיימא לן הילכתא כי הא גוונא אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא דאמר רבא עדיין היא מחלוקת כמו שמפורש בפרק כל הזבחים [ל' ע"א], ונוכל עוד לפרש מזאת שאמרו רבא פירכוס שאמר בסוף השחיטה. והילכתא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשהתחיל גוי וגמר ישראל דבעינן שחיטה כשיר' מתחילה ועד סוף וליכא, והילכתא אינה שחיט' אלא לבסוף כשהתחיל ישראל שאינו בקי לשחוט ובא חבירו הראוי וגמר לשחיטה דקיימא לן הילכתא כרבא דאמר פירכוס שאמר בסוף השחיטה הנ' מילי בחולין ובזמן הזה אבל במוקדשין לא.
<h2>דף כ.</h2>
שער חמשי על העיקור. איש אשר ישחט בהמה או חיה או עוף והוא איש בעל כח ומתח צואר בהמה לשחוט ומכח מתיחתו נעקרו הסימנין ונתלשו ממקומן, או איש אשר ישחט במקום שחציו גבוה וחציו נמוך או סמוך לכותל וכשחבט את הבהמ' בארץ לשחטה דחקה הבהמה את רגליה בכותל ומתחה את ראשה יותר מדאי ונעקרו סימניה ואפי' אחד בין במיעוט בין הרבה ולא הכיר הטבח ושחט ואחרי שבדק הסימנין ומצאן עקורים במקום אחד שחיט' פסולה, וכן שנינו במשנה [פ"ה ע"א] השוחט ונת[נ]בלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואם ספק לו הדבר אם קודם שחיטה נעקרו אם לאחר שחיטה נעקרו זה היה מעשה ואמרו [כ"ח ע"א] כל ספק בשחיטה לחומרא ואסורה. וכיצד יכול להבחין ולידע אם קודם שחיטה נעקרו ואם לאחר שחיטה נעקרו, ויסתכל יראה אם בזמן ששחט תפס הסימנין בידו ומתחם בכח בידוע מכח מקדם שחיטה נעקרו ונשמטו ממקומן וטריפ', אם ברור לו שלא תפס את הסימנין בידו ושחט ומצאן עקורים ושמוטים ממקומן בידוע כי אחרי שחיטה נשמט ומתוך שחבטה הבהמה את ראשה בקרקע מחמת צער השחיטה ומתוך כך נעקרו וכשירה. ומניין יכול הטבח להכיר עיקור (הסימן) הסימנין, יעיין בסימנין אם רואה שעשויין תחת המאכלת מקום שחתך לשחוט ויש מקום שם שמסוכסך כימותני בלא יישור בידוע כי נעקרו הסימנין וטריפ'. והשוחט תרנגולת או כל ציפור כנף אשר לו כרעין קשות יאחוז כרעיו בין אצבעותיו כדי שלא יוכל עוף להגיע כלום בכרעיו לדוחקן שם ואינו בא לידי עיקור הסימני', לפי רוב העיקור אין אתה מוצא אלא בציפור כנף ובשעיר זקן ובעז שאין לו קרנים, שכן מצינו בתלמוד [שבת קכ"ח ע"ב] אמ' אביי האי מאן דשחיט תרנגולת אנדלינהו לכרעיה מן ארע' דילמא מסריך (ת)להו לסימנין. והשו' בהמ' או חיי' ועק' את הקנה מן הקועה ולא הניח בשני' חיטי מן הקועה ואפי' טבעת אחת שחיטתו פסולה. והשוחט וברור לו הדבר שנעקרו הסימנין לאחר שחיטה שחיטתו כשיר', לפיכך אמ' חכמים כל השוחט ומשפיל ידו ומוריד שחיטת' לעומת גויית הבהמה וחיי' ועוף אינו בא לידי הפסד ואם הגביה ידו ושחט לעומת הראש בא לידי הפסד. והילכת' לאחר ששחט אם בדק ונמצאו סימנין עקורים וברור לו שלאחר שחיטה נשמט כשיר'. לפי שאיפשר לשמוטה שתעשה שחוטה, אמ' רב נחמן [נ"ד ע"א] לא שנו אלא שלא תפס בסימנין ושחט אבל תפס בסימנין ושחט יש לחוש לומ' כי בכך נעקרו וטריפה משום דאיפשר לשמוטה שתעשה שחוטה וטריפ', ועל דעת ר' יוחנן שאמ' יביא ויקיף כלומר וידמה זה לזה כיון שתפס בסימנין הרי זה עקור ואין אנו צריכין להקיף ולדמות והיא פסולה. והילכת' [כ' ע"ב] יש שחיטה לעוף מן התורה ויש עיקור לעוף מן התורה.
<h2>דף כ:</h2>
שער שלישי על החלדה. השוחט בהמה חיה או עוף והשפיל ושחט, והואיל אין האויר שולט על גב הסכין שחיטתו פסולה. ולשון חלדה מלשון חולדה הדרה בעיקרי בתים שהיא מכוסה ואינה מפורעת, וכל שחיטה שהיא נחלדת ואינה מפורעת פסולה. וחולדה חלדה מלשון חלד דהיינו תחתיה הארץ. ומנין שחלדה שאינה מפורעת שהיא פסולה שנינו במשנה [ל"ב ע"א] שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או ששחט את הגרגרת והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת הסימן השני ופסקו ר' ישבב אומ' נבילה ר' עקיבא אומ' טריפ'. ואמ' ר' יהודה אמ' [רב] החליד סכין בין סימן לסימן ופסקה טריפה. וזה תקנתו יטה הסכין לצד אחר ויוציאנה לרחבה בנחת בלט מאד ואל יגביה ידו מן צואר הבהמה שמא ישהא, ויבדוק הסימנין שמא נפסקו, ואם מצאן פסוקין טריפה, ואם לא מצאן פסוקין יחזור הסכין במהרה על מקום וישחוט מלמעלה למטה ויחזור ויבדוק עוד בסימנין אם יש קרע או פגם בסימנין במקום אחר שלא במקום שחיטה פסולה ואם לא כשיר'. אופן על העיכוב. בהמה שבלעה תפוח או פרי קשה או גרעינין של אפרסקין או עפיץ או כותבת של תמרה או אגוז ונתעכב בוושט ואין יורד לא למעלה ולא למטה, זה תקנתו ידחהו בעת שחיטתו בפה הסכין למעלה או למטה ויגמור שחיטתו, ואחרי זאת יבדוק בסימנין אם יש בו פגם או קרע נבילה ואם לא כשיר'. אופן על הח(ו)לדה. בעת אשר החליד הסכין תחת הסימנין, אין צריך לומ' אם פסק הסימנין מלמטה למעלה כי בודאי הוא הואיל ואין ישראל שוחטין בו, אלא אפי' החליד הסכין בין סימן [לסימן] וחתך מלמעלה למטה שהוא דרך שחיט', ודאי זו היא חלדה ושחיטתו פסולה. ויש לומר וכי מאחר ששחט מלמעלה למטה כדרך שחיטה למה נחוש לחלדה, אנו משיבין להם תשובה כי משלמדו ה'ק'ב'ה' למשה הילכות שחיטה כהוגן לימדו שנ' [דברים י"ב] כאשר צויתיך כאותו כאשר צויתיך, ואם שהה או דרס או החליד או הגרים או עיקור ויצא מתורת זבחת ובעינן כאשר צויתיך וליכא. לפיכך השוחט מלמטה למעלה בין שהחליד ובין שלא החליד סימנין ובין בסימן אחד בין ברוב סימנין ובין במיעוט סימנין שחיטתו פסולה וכן הלכה.
<h2>דף כז.</h2>
ואחרי שחקרנו ביאור השחיטה וכושר ופסול שלה, נשוב לבאר למה חייבו חכמי' בבהמה שני סימנין או אחד ורובו של אחד ופטרו העוף ברוב סימן אחד, כבר פירשוהו לנו רבותינו בתלמוד דרש בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החייה הרומשת במים היטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים לחיבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים לפוטרו בולא כלום אי איפשר שכבר הוקש לבהמה הא כיצד תן לו מזה ומזה והכשירו בסימן אחד או ברובו של אחד, ודגים מנא לן דלא בעי שחיט' שנ' [במדבר י"א] הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם הרי צאן ובקר בשחיטה, ואסיפה זו לשון מלשון [בראשית כ"ה] ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. דרש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה מנלן דכת' [שם א'] ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש, הוכשרה בשחיטת שני סימנין או באחד ורובו של אחד, ועוף שנברא מן הרקק מניין [...] הכשירו בסימן אחד או ברוב אחד, דגים שנבראו מן המים אינן צריכין כלום וכן הלכה.
נבאר כושר שחיטת הסימנין ופסולתן. שנו רבותינו במשנה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשיר' חצי אחד בעוף אחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, וכן בחייה רוב אחד בעוף ורוב שנים (בחיה) [בבהמה] שחיטתו כשיר' וכן בחייה לפי שחייה בכלל בהמה היא שנ' [ויקרא י"א] זאת החייה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ קרי ליה בהמ' וקרי ליה חייה, וכת' אחד אומ' [דברים י"ד] זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים וכת' בתרי' אייל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר הרי נאמרה חייה בכלל בהמה ונאמ' בהמה בכלל חייה והם שוות בשחיטה ה' ובבדיקות י"ח טריפות, ואין הפרש בין זו לזו אלא ד' דברים. הדבר הראשון. שאם שחט חייה צריך לכסות את הדם שנ' [ויקרא י"ז] אשר יצוד ציד חייה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. ודם הבהמה בקדשים צריך לזרוק את הדם שנ' [שם] וזרק הכהן את הדם על מזבח ד'. ובבעלי מומין כת' [דברים י"ב] הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים. הדבר השני. שחלב הבהמה טעון הקטר במוקדשין ובתמימין שנ' [ויקרא ז'] והקטיר הכהן את (כל חלב) [החלב] המזבחה. ואסור באכילה בין במוקדשין בין בחולין בין בתמימין בין בעלי מומין והאוכלו חייב כרת שנ' [שם] כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר (יקריבו קרבן) [יקריב ממנה אשה] לי"י ונכרתה הנפש מדכת' רחמנא מן הבהמה אשר יקריב ממנה (קרבן) [אשה] לד' יצא חלב חייה מכלל ומותר באכיל' וכת' [שם] כל חלב שור (וכבש) [וכשב] ועז לא תאכלו שאין החייה נקרבת קרבן שנ' [שם א'] מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. והדבר השלישי. שאנו מתירין לשחוט החייה אותה ואת בנה ביום אחד לפי שלא אסר הקב"ה אותו ואת בנו אלא בשחיטת בהמה שנ' [שם כ"ב] שור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ומתרגמינן ותורתא או סיתא לה ולברא לא תכסון ביומא חד, ותנן אותו ואת בנו נוהג בבהמה וא[י]נו נוהג בחייה. בנקיבות אבל לא בזכרים. והדבר הרביעי. החיה אינו חייב במתנות שנ' [דברים י"ח] אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. הרי נתבררנו מן התור' כי שוותה חייה לבהמה בשחיטת שני סימנין או באחד ורובו של אחד ובי"ח טריפו' ובגיד הנשה ובבשר בחלב ואף כי נפרדה ממנה בארבעה דרכים בחלב ובכיסוי הדם ובאותו ואת בנו ומתנות כהונה.
<h2>דף כח.</h2>
כת' [ויקרא כ'] והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, וצריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשין [דברים י"ד] כל בהמה מפרסת פרסה, בין העוף הטמא לטהור, וצריך לומר בין עורב ליונה והלא כבר מפורש שנ' [ויקרא י"א] את אלה תשקצו מן העוף, אלא בין טהורה לך ובין טמיאה לך בין שנשחטה כראוי לבין שלא נשחטה כראוי כגון שנתנבלה בשחיטה, דתניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתיך [דברים י"ב] מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ובחיה כי החייה בכלל בהמה ואין הפרש ביניהם רק החלב וכיסוי הדם בלבד (ומניין כי מן וזבחת כאשר צויתיך אחד שנים ז' רוב). ועוד נוכל ללמוד מפסוק זה שהשחיטה פסולה במי שאינו בן ברית ששחיטתו פסולה, וכן שנינו במשנה [י"ג ע"א] שחיטת נוכרי פסולה ומטמאה במשא. ועוד נוכל ללמוד מפסוק זה שהשחיטה מן הצואר שנ' וזבחת ממקום שהדם זב חתיהו, ויש אומ' מניין לשחיטה שהיא מן הצואר שנ' [ויקרא א'] ושחט את (האיל) [בן הבקר] ממקום ששח חטיהו, ופי' טהריהו מלשון חיטוי, שכן אמרו חכמים [ט' ע"א] נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה עד שיודע לך במה נטרפה.
<h2>דף כח:</h2>
ולימדנו רבות' שאם שחט בבהמה או בחייה הוושט כולו או רובו של וושט והקנה כולו שחיטתו כשיר' אחד מזה ומחצה מזה שחיטתו פסולה, ומפרש בתלמוד ירושלמי במסכת עירובי' בפרק ראשו' [ה"א] רב אמר שחיטה מחצה (פסולה) על מחצה כשיר' מפני מה אמר מחצה על מחצה פסולה שאם אמר את שישחוט מחצה על מחצה אף הוא שוחט פחות ממחצה ואם אתה מחמיר עליו לשחוט יותר (ו)רובו של אחד אינו בא לשחוט [פחות] ממחצה. ובעוף אם שחט רובו של קנה ולא שחט מן הוושט כלל או אם שחט רובו של וושט ולא שחט מן הקנה כלל שחיטתו כשיר' מחצה מזה ומחצה מזה פסולה. ואין להפליג בין קנה לוושט אלא או זו או זו דתני' בתורת כהנים [שמיני פי"ב ה"ז] ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור צריך לומ' בין חמור לפרה והלא כבר מפורשין [דברים י"ד] כל בהמה מפרסת פרסה אלא בין טמיאה לך ובין טהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לבין שנשחט חציו של קנה וכמה בין רובו לחציו מלא שער.
<h2>דף כט:</h2>
אם התחיל גוי בשחיטה ושחט במשהו אפי' כחוט ובא ישראל וגמר רובה של שחיטה זו נבילה לפי שאנו מצווים שתהא שחיטה מתחילה ועד סוף ביד ישראל דקיימא לן [כ"ט ע"ב] ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וכל דסייע הגוי מותר, בזמן שישראל לבדו, מסייע הגוי את ישראל לאחוז בכריעי הבהמה או לעוקרה או להרביץ מותר, אבל אם אחז הגוי בסימנין וישראל שוחט או אם יתחיל הגוי בשחיטה ואפי' לא חתך הגוי כי אם עור לבדו ובא ישראל וגמר השחיטה הרי זו נבילה. טמא שנגע במת או בשרץ ושחט ולא כיבס בגדיו ולא טבל גם זו שחיטה טמאה, ואם התחיל בשחיטה ונזכר שהוא טמא ובא חבירו וגמר השחיטה בלא שהייה שחיטתו כשיר', דקיימא לן הילכתא כי הא גוונא אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא דאמר רבא עדיין היא מחלוקת כמו שמפורש בפרק כל הזבחים [ל' ע"א], ונוכל עוד לפרש מזאת שאמרו רבא פירכוס שאמר בסוף השחיטה. והילכתא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשהתחיל גוי וגמר ישראל דבעינן שחיטה כשיר' מתחילה ועד סוף וליכא, והילכתא אינה שחיט' אלא לבסוף כשהתחיל ישראל שאינו בקי לשחוט ובא חבירו הראוי וגמר לשחיטה דקיימא לן הילכתא כרבא דאמר פירכוס שאמר בסוף השחיטה הנ' מילי בחולין ובזמן הזה אבל במוקדשין לא.
<h2>דף ל.</h2>
שער רביעי על הגרמה. הגרמה מלשון [במדבר כ"ד] ועצמותיהם יגרם, עיניין נסיחת עצם ממקומו והוא עיניין כאשר ישחוט בזה המקום ונטתה ידו ושחט עוד במקום אחר. ועוד גרם המעלות [מ"ב ט'] אנו מתרגמינן אבן שציא, ופי' אבן מסורטטת שנים עשר סירטין לעומת שתים עשרה שעות של יום ובנטות השמש ובהגיעת הצל יבין איזו שעה ביום, על כן נכון כי הגרמה מלשון דרגא מעלות הגרמה. ומתחלקין לשלשה חלקים. החלק הראשון. נבאר כי השוחט צריך לשחוט מטבעת הגדולה למטה וצריך לשייר בחיטי כמו שאמ' רב נחמן משיפוי כובע למטה כשיר' והיינו דקא שייר בחיטי, ופיר' שיפוי כובע יש למעלה מטבעת הגדולה כיסוי אחד והוא מונח על טבעת הגדולה ככובע ואינו בשר ממש אלא כעין סחוס ופי' סחוס מתרגמינן [עמוס ג'] בדל אוזן סחוס אודנא והוא לבן ובו מיעוט בשר כשיעור חיטה מצד זה וכן מצד זה וקורין אותו בלשון ארמי חיטי והם בתחילת שיפוי כובע של טבעת הגדולה וסופו סמוך למטה, על כן אם ישחוט השוחט משיפוי כובע למטה ושייר בחיטי כלפי הראש שחיטתו כשיר' אם שחט משיפוי כובע למעלה ואפי' כחוט השערה הויא ליה הגרמה, וימדוד ארבע אצבעות מטבעת הגדולה ונמצא שאינו בא לידי הגרמה. ושנינו במשנה [י"ח ע"א] השוחט מטבעת הגדולה ושייר בה כמלא החוט על פני כולה כשיר' ר' יוסי אומ' מלא החוט על פני רובה רב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכה כר' יוסי ואף ר' יוסי אומ' מלא החוט לא אמ' אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקפת את כל הקנה אבל בשאר טבעות לא, ובא בעל הברייתא והקשה ואמ' ובשאר טבעות לא והתניא ר' יוסי אומ' השוחט בשאר הטבעות אע"פ שאינה מקפת את כל הקנה הואיל ומקפת את רוב הקנה שחיטתו כשיר'. ומוגרמת ששחט למעלה משיפוי כובע פסולה. ומסקנא הלכה במוגרמת בטבעת הגדול' שהיא פסולה ואין הלכה במוגרמת בשאר טבעות כשיר', רב נחמן אכשיר משיפוי כובע ולמטה והלכתא כר' נחמן לפיכך משיפוי כובע ולמעלה פסולה. והילכתא מטבעת הגדולה ועד כנפי ריאה כשירה מטבעת הגדולה ולמעלה טריפה. החלק השני. השוחט וכי ממטי לידו ומשפיל הסכין ממטה למעלה או מלמעלה למטה וחתך הקנה ומגרים אותה כקולמוס של סופרים שחיטתו פסולה, וכן אם [הגרים] לוושט עם (לקנה) [הקנה] כקולמוס וגם זו פסולה, וכן אם הגרים הוושט לבדו בין מלמעלה (בין) למטה ובין מלמטה למעלה שחיטתו פסולה. ובעל המשנה הקשה ואמ' שחיטה העשוייה כקולמוס כשיר', ואין לחוש לקושייא זו וכי אין לה מעמד הואיל מצינו מפור' בתלמוד גמרינן ששחיטה העשוייה כקולמוס פסולה שאם הגרים את הקנה והגרמה לעילא ור' חייא דאמר אתחולי למטה מטבעת הגדולה ודייליה לשחיטה לעילא והגרימה פסולה שהיא כקולמוס של סופרים. החלק השלישי. השוחט בשנים או בשלשה מקומות בין בזה אחר זה בין בבת אחת בין באונס בין ברצון וגם זו הגרמה ושחיטתו פסולה, אע"פ שנשאו ונתנו חכמים בדבר זה לאיסור ולהיתר רבו המכריעין לאיסור והילכת' השוחט בשנים או בשלשה מקומות בצואר בין בוושט בין בקנה בין בשניה' בין באחד מהם הרי מוגרמת ופסולה. והלכת' שחיטה העשוייה כמסרק שהוא נכנס אצל הראש ויוצאת בצואר וחוזרת ונכנסת אצל הראש שנעשת שחיטתן שניים שניים וגם היא מן מוגרמת ופסולה. כל אלה פסולות ואין להן כשירות.
<h2>דף ל:</h2>
שער שלישי על החלדה. השוחט בהמה חיה או עוף והשפיל ושחט, והואיל אין האויר שולט על גב הסכין שחיטתו פסולה. ולשון חלדה מלשון חולדה הדרה בעיקרי בתים שהיא מכוסה ואינה מפורעת, וכל שחיטה שהיא נחלדת ואינה מפורעת פסולה. וחולדה חלדה מלשון חלד דהיינו תחתיה הארץ. ומנין שחלדה שאינה מפורעת שהיא פסולה שנינו במשנה [ל"ב ע"א] שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או ששחט את הגרגרת והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת הסימן השני ופסקו ר' ישבב אומ' נבילה ר' עקיבא אומ' טריפ'. ואמ' ר' יהודה אמ' [רב] החליד סכין בין סימן לסימן ופסקה טריפה. וזה תקנתו יטה הסכין לצד אחר ויוציאנה לרחבה בנחת בלט מאד ואל יגביה ידו מן צואר הבהמה שמא ישהא, ויבדוק הסימנין שמא נפסקו, ואם מצאן פסוקין טריפה, ואם לא מצאן פסוקין יחזור הסכין במהרה על מקום וישחוט מלמעלה למטה ויחזור ויבדוק עוד בסימנין אם יש קרע או פגם בסימנין במקום אחר שלא במקום שחיטה פסולה ואם לא כשיר'. אופן על העיכוב. בהמה שבלעה תפוח או פרי קשה או גרעינין של אפרסקין או עפיץ או כותבת של תמרה או אגוז ונתעכב בוושט ואין יורד לא למעלה ולא למטה, זה תקנתו ידחהו בעת שחיטתו בפה הסכין למעלה או למטה ויגמור שחיטתו, ואחרי זאת יבדוק בסימנין אם יש בו פגם או קרע נבילה ואם לא כשיר'. אופן על הח(ו)לדה. בעת אשר החליד הסכין תחת הסימנין, אין צריך לומ' אם פסק הסימנין מלמטה למעלה כי בודאי הוא הואיל ואין ישראל שוחטין בו, אלא אפי' החליד הסכין בין סימן [לסימן] וחתך מלמעלה למטה שהוא דרך שחיט', ודאי זו היא חלדה ושחיטתו פסולה. ויש לומר וכי מאחר ששחט מלמעלה למטה כדרך שחיטה למה נחוש לחלדה, אנו משיבין להם תשובה כי משלמדו ה'ק'ב'ה' למשה הילכות שחיטה כהוגן לימדו שנ' [דברים י"ב] כאשר צויתיך כאותו כאשר צויתיך, ואם שהה או דרס או החליד או הגרים או עיקור ויצא מתורת זבחת ובעינן כאשר צויתיך וליכא. לפיכך השוחט מלמטה למעלה בין שהחליד ובין שלא החליד סימנין ובין בסימן אחד בין ברוב סימנין ובין במיעוט סימנין שחיטתו פסולה וכן הלכה.
שער שני על הדרסה. [נ]פרש בשער זה שלשה פנים לעיניין דרסה. (כגון כשירה). האופן הראשון. השוחט בהמה או חיה או עוף וחתך הסימנין בבת אחת כמו שחותך דלעת או קישות ולא הוליך ולא הביא בסכין ושחט בה והתיז את הראש בבת אחת, מדמינן ליה כדריסת חיה רעה או כמו שדוקר בחרב בין שהייתה בהמה רכה וקטנה בין שהייתה זקינה וקשה הרי זה דרס בלא הולכה ובהובאה נבילה. האופן השני. כגון שהירביץ את הבהמה לשוחטה וברך ברכת שחיטה קודם שיניף ידו לשחוט נפלה הסכין מידו על צוארה וחתכה את הסימנין, גם זה דרסה היא ואסור לאכול ממנה ונבילה. האופן השלישי. כגון שזרק סכין לנעצה בכותל ולא חישב בליבו לשחוט והייתה הבהמה שוכבת אצל הכותל ובתוך זריקתו הלכה סכין ושחטה, אע"פ ששחטה כדרכה אינו זו שחיטה כי אם דרסה, שכן מפורש בתלמ' [ל"א ע"א] נפלה סכין מידו ושחטה וזרק סכין לנעצה בכותל אע"פ ששחטה כהוגן שחיטתו פסולה שנ' [דברים כ"ז] וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, טעמ' דנפלה סכין מידו הא היפילה הוא (פסולה) שחיטה כשירה, ולא היא בין שנפלה בין היפילה הוא פסולה הואיל ולא הוליך ולא הביא, שכן מצינו במשנה התיז את הראש בבת אחת שחיטתו פסולה. היה שוחט וחתך את הסימנין בבת אחת ואם יש מלא צואר אחד כשיר' דאמ' ר' זירא וחוץ לצואר כמלא צואר שהן שיעור שני צוארין גסה לגסה דקה לדקה. בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא [ו]לא הוליך אבל הוליך והביא אפילו בכל שהו כשיר'. כך מקוים בידינו קבלה מפי קבלה מפי רבותינו זצק"ל זה ששנינו ואפי' כל שהו בעוף שצוארו דק אבל בהמה וחיה צריכות כשיעור צואר מין במינו, דקיימא לן כר' זירא דאמ' וכמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר. ואפילו באיזמיל שחיטתו כשיר' ובאיזמל שאין לו קרנים.
ועוד, סכין ששחט בה צריך להיות ארכו כמידת צואר הבהמה לרוחב הצואר חוץ לצואר כמלא צואר ואם יש בו כשיעור הזה אפי' ששחט בבת אחת ובהולכה אחת הרי זו כשיר' ואין בה משום [דרוסה], דקיימא לן הילכות במשנה זו כדתנן שחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד שחיטתו כשיר' בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפי' שחט בסכין שיש בה כל שהוא שחיטתו כשיר' אפי' באיזמאל ואמר רבא כאיזמל שאין (לא) [לו] קרנים. ומי שאומ' צריך ליהיות אורך הסכין של שחיטה כשיעור י"ב אצבעות וסמוך על פסוק שכת' בשאול [ש"א י"ד] ושחטתם ב' זה' ואכלתם בגימטר' י"ב טעות בידו, שכבר יש לנו תלמוד ערוך [ל"א ע"א] כדאמר ר' זירא מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, ועוד שנינו בד"א בזמ' שהוליך [וגו']. לא נאמ' לשיעורין אלא לבדיקת סכין כדאמ' רב חסדא [י"ז ע"ב] מניין לבדיקת סכין מן התור' שנ' ושחטתם בזה ואכלתם מלמד שבדק סכין ומסר להם.
<h2>דף לא.</h2>
ואחרי זאת נבאר אם נתכוון אדם לחתוך דבר אחר הלכה הסכין ושחט בהמה או חייה או עוף כדרך שחיטה או שהיניף ידו וסכין בידו וכוונתו לזריקה וגם לנעצה בכותל והלכה סכין ושחטה כדרכה וגם זו כשי' לפי שאין אנו צריכין כוונה בשחיטה, שכן שנינו זרק סכין לנועצה בכותל והלכה סכין ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין ר' נתן מכשיר כסבר ר' נתן דלא בעינן כוונה לשחיט' חכמ' פוסלי' כסברו רבנ' דבעינן כוונה בשחיטה, ואע"ג שר' נתן יחיד וחכמים רבים הלכה כר' נתן משום כדאי' ר' אושעיא כוותי' דתני ר' אושעיא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמ' לה הלכה כר' נתן דלא בעינן כוונה לשחיטה.
<h2>דף לב.</h2>
שער הראשון על השהייה. איש מישראל אשר ישחוט שור או כבש או עז או חיה או עוף, בזמן שהתחיל לשחיטה נאנס ומחמת אונסו נפל הסכין מידו טרם גומרו שחיטת (אחד) רובו של אחד מן הסימנין ונתעכב ולא נטל הסכין מיד להשיבו אל צואר הבהמה לגמור שחיטתו, או שנפלה סודר או כובע על פניו, אם הגביהה ידו מעל צואר הבהמה ולא שהה בשחיט' בהמה הסימנין, אחר ראה והנה שחט באותו מקום שהתחיל לשחוט בראשונה בבירור, שחיטה כשיר' לפי שהייתה גמר שחיטתו טרם יצאת נשמתה של בהמה ולפיכך כשיר'. ואם נתעכב ושהה יותר מכשיעור הזה בודאי נבילה היא לפי שיצתה נשמתה בפסלות טרם גמר שחיטתו ואין שחיטה לאחר מיתה והיא נבילה, וכן שנינו במשנה נפלה סכין מידו ושחט והגביהו או שנפלו כליו והגביהן או שהשחיז את הסכין ובא חבירו ושחט, אם שהה כדי שחיטת בהמה אחרת טריפה פחות מיכן כשירה. וכמה שיעור שחיטת בהמה אחרת אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירבצנה וישחוט דקה לדקה גסה לגסה ועוף לעוף. אם שהה שתים שלשה פעמים בבהמה אחת מצטרפות שהיות זה לזה פסולה. ואם שהה במיעוט סימנין בין בתחילה בין בסוף גם זה פסולה, מכיון שנשאלה שאלה על כך ולא הובררה עבדינן לחומרא והיא נבילה ואסור לאכול ממנה. וכן מי ששחט סימן אחד ושהה בין סימן לסימן כדי שיעור הזה וחזר ושחט שחיטתו פסולה. ובעוף אם שהה כדי שישפיל אגפיו לאחוריו וישחוט גם זה נבילה ואסורה פחות מיכן כשיר' וכן הלכה.
שער שלישי על החלדה. השוחט בהמה חיה או עוף והשפיל ושחט, והואיל אין האויר שולט על גב הסכין שחיטתו פסולה. ולשון חלדה מלשון חולדה הדרה בעיקרי בתים שהיא מכוסה ואינה מפורעת, וכל שחיטה שהיא נחלדת ואינה מפורעת פסולה. וחולדה חלדה מלשון חלד דהיינו תחתיה הארץ. ומנין שחלדה שאינה מפורעת שהיא פסולה שנינו במשנה [ל"ב ע"א] שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או ששחט את הגרגרת והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת הסימן השני ופסקו ר' ישבב אומ' נבילה ר' עקיבא אומ' טריפ'. ואמ' ר' יהודה אמ' [רב] החליד סכין בין סימן לסימן ופסקה טריפה. וזה תקנתו יטה הסכין לצד אחר ויוציאנה לרחבה בנחת בלט מאד ואל יגביה ידו מן צואר הבהמה שמא ישהא, ויבדוק הסימנין שמא נפסקו, ואם מצאן פסוקין טריפה, ואם לא מצאן פסוקין יחזור הסכין במהרה על מקום וישחוט מלמעלה למטה ויחזור ויבדוק עוד בסימנין אם יש קרע או פגם בסימנין במקום אחר שלא במקום שחיטה פסולה ואם לא כשיר'. אופן על העיכוב. בהמה שבלעה תפוח או פרי קשה או גרעינין של אפרסקין או עפיץ או כותבת של תמרה או אגוז ונתעכב בוושט ואין יורד לא למעלה ולא למטה, זה תקנתו ידחהו בעת שחיטתו בפה הסכין למעלה או למטה ויגמור שחיטתו, ואחרי זאת יבדוק בסימנין אם יש בו פגם או קרע נבילה ואם לא כשיר'. אופן על הח(ו)לדה. בעת אשר החליד הסכין תחת הסימנין, אין צריך לומ' אם פסק הסימנין מלמטה למעלה כי בודאי הוא הואיל ואין ישראל שוחטין בו, אלא אפי' החליד הסכין בין סימן [לסימן] וחתך מלמעלה למטה שהוא דרך שחיט', ודאי זו היא חלדה ושחיטתו פסולה. ויש לומר וכי מאחר ששחט מלמעלה למטה כדרך שחיטה למה נחוש לחלדה, אנו משיבין להם תשובה כי משלמדו ה'ק'ב'ה' למשה הילכות שחיטה כהוגן לימדו שנ' [דברים י"ב] כאשר צויתיך כאותו כאשר צויתיך, ואם שהה או דרס או החליד או הגרים או עיקור ויצא מתורת זבחת ובעינן כאשר צויתיך וליכא. לפיכך השוחט מלמטה למעלה בין שהחליד ובין שלא החליד סימנין ובין בסימן אחד בין ברוב סימנין ובין במיעוט סימנין שחיטתו פסולה וכן הלכה.
<h2>דף לח.</h2>
אם התחיל גוי בשחיטה ושחט במשהו אפי' כחוט ובא ישראל וגמר רובה של שחיטה זו נבילה לפי שאנו מצווים שתהא שחיטה מתחילה ועד סוף ביד ישראל דקיימא לן [כ"ט ע"ב] ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וכל דסייע הגוי מותר, בזמן שישראל לבדו, מסייע הגוי את ישראל לאחוז בכריעי הבהמה או לעוקרה או להרביץ מותר, אבל אם אחז הגוי בסימנין וישראל שוחט או אם יתחיל הגוי בשחיטה ואפי' לא חתך הגוי כי אם עור לבדו ובא ישראל וגמר השחיטה הרי זו נבילה. טמא שנגע במת או בשרץ ושחט ולא כיבס בגדיו ולא טבל גם זו שחיטה טמאה, ואם התחיל בשחיטה ונזכר שהוא טמא ובא חבירו וגמר השחיטה בלא שהייה שחיטתו כשיר', דקיימא לן הילכתא כי הא גוונא אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא דאמר רבא עדיין היא מחלוקת כמו שמפורש בפרק כל הזבחים [ל' ע"א], ונוכל עוד לפרש מזאת שאמרו רבא פירכוס שאמר בסוף השחיטה. והילכתא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשהתחיל גוי וגמר ישראל דבעינן שחיטה כשיר' מתחילה ועד סוף וליכא, והילכתא אינה שחיט' אלא לבסוף כשהתחיל ישראל שאינו בקי לשחוט ובא חבירו הראוי וגמר לשחיטה דקיימא לן הילכתא כרבא דאמר פירכוס שאמר בסוף השחיטה הנ' מילי בחולין ובזמן הזה אבל במוקדשין לא.
<h2>דף לט:</h2>
ואחרי זאת נבאר השוחט על כוונה אחרת ואינו שוחט לשם אכילה והמה ג' חלקים. החלק הראשון. כגון ששחט לשם דבר אחר במשנה זו שנינו [ל"ט ע"ב] השוחט לשם הרים ולשם גבעות וכו' לשם שילשול קטן, פי' דג קטן מאד ויש אומ' תולעת קטן מאד, הרי אילו זבחי מתים ואסור לאכול מאותה שחיטה שיש לומ' מאחר שכתוב בתורה [דברים ד'] פן תשא עיניך השמימה וגו' לרבות מיכאל וגבריאל ושאר מלאכים ושרפים וחיות ואראלים וחשמלים וכתי' [שם י"ב] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' לרבות ימים ונהרות וכל דגתם על ההרים הרמים ועל הגבעות וגו' כמשמעו אנו חוששין שמא שחטו לשם זבחים ולפיכך הם זובחים זבחי מתים ואסורים באכילה. חלק השני. השוחט חיה או עוף שלא לצורך אכילה אלא לצורך רפואה בין שצריך הבשר לרפואה בין שצריך לו הדם לרפואה או לצביעה הואיל חייב לכסות הדם גם הבשר ההוא מותר באכילה דתניא [עי' תוספתא פ"ו ה"ב] השוחט מכסה והבשר מותר באכילה. חלק השלישי. השוחט ומוכר לגוי מן הבשר שאר הבשר מותר באכילה גם אם אומ' גוי לישראל שחוט לי בהמה זו והלך ישראל ושחט שחיטתו כשיר', שכן שנינו במשנה [ל"ח ע"ב] השוחט לנוכרי שחיטתו כשיר', אמ' ר' אלעזר אפי' שחט ישראל כדי שיאכל נוכרי מחצר הכבד שלה שחיטתו פסולה שמחשבת נוכרי לע"ז, אמ' ר' יוסי קל וחומר מה אם במקום שמחשבה פוסלת במוקדשים אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה בחולין לא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט מה טעם זה שוחט וזה מחשב. [ל"ט ע"ב] אמ' רב יהודה אמ' רב שמואל הלכה כר' יוסי. הנהי טייעי, ופי' ישמעאלים עוברי דרכים, דאתו לצצקנא, פי' שם מקום, יהבו דיכרי (לתובחי) [לטבחי] ישראל אמר' להו שחוטו ודמא ותרבא לדידן משכא ובישרא לדידכו, שלח ליה רב טובי בר מרתא לקמיה דרב יוסף כי האי גוונ' מאי שלח ליה הכי אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יוסי. [צ"ה ע"א] תניא ר' אומ' מאקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד [גוי] מותר, פי' מאקולין וטבחי ישראל כלומ' קצבות של גוים וטבחי ישראל שם שוחטין בהמות וקונין מהם טבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי הנשאר בהמה ששחט' טבחי ישראל מותר כל זמן שלא נעלם מן העין אבל אם נעלם מן העין אסור שמא יחליף.
<h2>דף מד.</h2>
שער חמשי על העיקור. איש אשר ישחט בהמה או חיה או עוף והוא איש בעל כח ומתח צואר בהמה לשחוט ומכח מתיחתו נעקרו הסימנין ונתלשו ממקומן, או איש אשר ישחט במקום שחציו גבוה וחציו נמוך או סמוך לכותל וכשחבט את הבהמ' בארץ לשחטה דחקה הבהמה את רגליה בכותל ומתחה את ראשה יותר מדאי ונעקרו סימניה ואפי' אחד בין במיעוט בין הרבה ולא הכיר הטבח ושחט ואחרי שבדק הסימנין ומצאן עקורים במקום אחד שחיט' פסולה, וכן שנינו במשנה [פ"ה ע"א] השוחט ונת[נ]בלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואם ספק לו הדבר אם קודם שחיטה נעקרו אם לאחר שחיטה נעקרו זה היה מעשה ואמרו [כ"ח ע"א] כל ספק בשחיטה לחומרא ואסורה. וכיצד יכול להבחין ולידע אם קודם שחיטה נעקרו ואם לאחר שחיטה נעקרו, ויסתכל יראה אם בזמן ששחט תפס הסימנין בידו ומתחם בכח בידוע מכח מקדם שחיטה נעקרו ונשמטו ממקומן וטריפ', אם ברור לו שלא תפס את הסימנין בידו ושחט ומצאן עקורים ושמוטים ממקומן בידוע כי אחרי שחיטה נשמט ומתוך שחבטה הבהמה את ראשה בקרקע מחמת צער השחיטה ומתוך כך נעקרו וכשירה. ומניין יכול הטבח להכיר עיקור (הסימן) הסימנין, יעיין בסימנין אם רואה שעשויין תחת המאכלת מקום שחתך לשחוט ויש מקום שם שמסוכסך כימותני בלא יישור בידוע כי נעקרו הסימנין וטריפ'. והשוחט תרנגולת או כל ציפור כנף אשר לו כרעין קשות יאחוז כרעיו בין אצבעותיו כדי שלא יוכל עוף להגיע כלום בכרעיו לדוחקן שם ואינו בא לידי עיקור הסימני', לפי רוב העיקור אין אתה מוצא אלא בציפור כנף ובשעיר זקן ובעז שאין לו קרנים, שכן מצינו בתלמוד [שבת קכ"ח ע"ב] אמ' אביי האי מאן דשחיט תרנגולת אנדלינהו לכרעיה מן ארע' דילמא מסריך (ת)להו לסימנין. והשו' בהמ' או חיי' ועק' את הקנה מן הקועה ולא הניח בשני' חיטי מן הקועה ואפי' טבעת אחת שחיטתו פסולה. והשוחט וברור לו הדבר שנעקרו הסימנין לאחר שחיטה שחיטתו כשיר', לפיכך אמ' חכמים כל השוחט ומשפיל ידו ומוריד שחיטת' לעומת גויית הבהמה וחיי' ועוף אינו בא לידי הפסד ואם הגביה ידו ושחט לעומת הראש בא לידי הפסד. והילכת' לאחר ששחט אם בדק ונמצאו סימנין עקורים וברור לו שלאחר שחיטה נשמט כשיר'. לפי שאיפשר לשמוטה שתעשה שחוטה, אמ' רב נחמן [נ"ד ע"א] לא שנו אלא שלא תפס בסימנין ושחט אבל תפס בסימנין ושחט יש לחוש לומ' כי בכך נעקרו וטריפה משום דאיפשר לשמוטה שתעשה שחוטה וטריפ', ועל דעת ר' יוחנן שאמ' יביא ויקיף כלומר וידמה זה לזה כיון שתפס בסימנין הרי זה עקור ואין אנו צריכין להקיף ולדמות והיא פסולה. והילכת' [כ' ע"ב] יש שחיטה לעוף מן התורה ויש עיקור לעוף מן התורה.
<h2>דף נד.</h2>
שער חמשי על העיקור. איש אשר ישחט בהמה או חיה או עוף והוא איש בעל כח ומתח צואר בהמה לשחוט ומכח מתיחתו נעקרו הסימנין ונתלשו ממקומן, או איש אשר ישחט במקום שחציו גבוה וחציו נמוך או סמוך לכותל וכשחבט את הבהמ' בארץ לשחטה דחקה הבהמה את רגליה בכותל ומתחה את ראשה יותר מדאי ונעקרו סימניה ואפי' אחד בין במיעוט בין הרבה ולא הכיר הטבח ושחט ואחרי שבדק הסימנין ומצאן עקורים במקום אחד שחיט' פסולה, וכן שנינו במשנה [פ"ה ע"א] השוחט ונת[נ]בלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואם ספק לו הדבר אם קודם שחיטה נעקרו אם לאחר שחיטה נעקרו זה היה מעשה ואמרו [כ"ח ע"א] כל ספק בשחיטה לחומרא ואסורה. וכיצד יכול להבחין ולידע אם קודם שחיטה נעקרו ואם לאחר שחיטה נעקרו, ויסתכל יראה אם בזמן ששחט תפס הסימנין בידו ומתחם בכח בידוע מכח מקדם שחיטה נעקרו ונשמטו ממקומן וטריפ', אם ברור לו שלא תפס את הסימנין בידו ושחט ומצאן עקורים ושמוטים ממקומן בידוע כי אחרי שחיטה נשמט ומתוך שחבטה הבהמה את ראשה בקרקע מחמת צער השחיטה ומתוך כך נעקרו וכשירה. ומניין יכול הטבח להכיר עיקור (הסימן) הסימנין, יעיין בסימנין אם רואה שעשויין תחת המאכלת מקום שחתך לשחוט ויש מקום שם שמסוכסך כימותני בלא יישור בידוע כי נעקרו הסימנין וטריפ'. והשוחט תרנגולת או כל ציפור כנף אשר לו כרעין קשות יאחוז כרעיו בין אצבעותיו כדי שלא יוכל עוף להגיע כלום בכרעיו לדוחקן שם ואינו בא לידי עיקור הסימני', לפי רוב העיקור אין אתה מוצא אלא בציפור כנף ובשעיר זקן ובעז שאין לו קרנים, שכן מצינו בתלמוד [שבת קכ"ח ע"ב] אמ' אביי האי מאן דשחיט תרנגולת אנדלינהו לכרעיה מן ארע' דילמא מסריך (ת)להו לסימנין. והשו' בהמ' או חיי' ועק' את הקנה מן הקועה ולא הניח בשני' חיטי מן הקועה ואפי' טבעת אחת שחיטתו פסולה. והשוחט וברור לו הדבר שנעקרו הסימנין לאחר שחיטה שחיטתו כשיר', לפיכך אמ' חכמים כל השוחט ומשפיל ידו ומוריד שחיטת' לעומת גויית הבהמה וחיי' ועוף אינו בא לידי הפסד ואם הגביה ידו ושחט לעומת הראש בא לידי הפסד. והילכת' לאחר ששחט אם בדק ונמצאו סימנין עקורים וברור לו שלאחר שחיטה נשמט כשיר'. לפי שאיפשר לשמוטה שתעשה שחוטה, אמ' רב נחמן [נ"ד ע"א] לא שנו אלא שלא תפס בסימנין ושחט אבל תפס בסימנין ושחט יש לחוש לומ' כי בכך נעקרו וטריפה משום דאיפשר לשמוטה שתעשה שחוטה וטריפ', ועל דעת ר' יוחנן שאמ' יביא ויקיף כלומר וידמה זה לזה כיון שתפס בסימנין הרי זה עקור ואין אנו צריכין להקיף ולדמות והיא פסולה. והילכת' [כ' ע"ב] יש שחיטה לעוף מן התורה ויש עיקור לעוף מן התורה.
<h2>דף עא.</h2>
נבאר כושר שחיטת הסימנין ופסולתן. שנו רבותינו במשנה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשיר' חצי אחד בעוף אחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, וכן בחייה רוב אחד בעוף ורוב שנים (בחיה) [בבהמה] שחיטתו כשיר' וכן בחייה לפי שחייה בכלל בהמה היא שנ' [ויקרא י"א] זאת החייה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ קרי ליה בהמ' וקרי ליה חייה, וכת' אחד אומ' [דברים י"ד] זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים וכת' בתרי' אייל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר הרי נאמרה חייה בכלל בהמה ונאמ' בהמה בכלל חייה והם שוות בשחיטה ה' ובבדיקות י"ח טריפות, ואין הפרש בין זו לזו אלא ד' דברים. הדבר הראשון. שאם שחט חייה צריך לכסות את הדם שנ' [ויקרא י"ז] אשר יצוד ציד חייה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. ודם הבהמה בקדשים צריך לזרוק את הדם שנ' [שם] וזרק הכהן את הדם על מזבח ד'. ובבעלי מומין כת' [דברים י"ב] הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים. הדבר השני. שחלב הבהמה טעון הקטר במוקדשין ובתמימין שנ' [ויקרא ז'] והקטיר הכהן את (כל חלב) [החלב] המזבחה. ואסור באכילה בין במוקדשין בין בחולין בין בתמימין בין בעלי מומין והאוכלו חייב כרת שנ' [שם] כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר (יקריבו קרבן) [יקריב ממנה אשה] לי"י ונכרתה הנפש מדכת' רחמנא מן הבהמה אשר יקריב ממנה (קרבן) [אשה] לד' יצא חלב חייה מכלל ומותר באכיל' וכת' [שם] כל חלב שור (וכבש) [וכשב] ועז לא תאכלו שאין החייה נקרבת קרבן שנ' [שם א'] מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. והדבר השלישי. שאנו מתירין לשחוט החייה אותה ואת בנה ביום אחד לפי שלא אסר הקב"ה אותו ואת בנו אלא בשחיטת בהמה שנ' [שם כ"ב] שור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ומתרגמינן ותורתא או סיתא לה ולברא לא תכסון ביומא חד, ותנן אותו ואת בנו נוהג בבהמה וא[י]נו נוהג בחייה. בנקיבות אבל לא בזכרים. והדבר הרביעי. החיה אינו חייב במתנות שנ' [דברים י"ח] אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. הרי נתבררנו מן התור' כי שוותה חייה לבהמה בשחיטת שני סימנין או באחד ורובו של אחד ובי"ח טריפו' ובגיד הנשה ובבשר בחלב ואף כי נפרדה ממנה בארבעה דרכים בחלב ובכיסוי הדם ובאותו ואת בנו ומתנות כהונה.
<h2>דף עח.</h2>
נבאר כושר שחיטת הסימנין ופסולתן. שנו רבותינו במשנה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשיר' חצי אחד בעוף אחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, וכן בחייה רוב אחד בעוף ורוב שנים (בחיה) [בבהמה] שחיטתו כשיר' וכן בחייה לפי שחייה בכלל בהמה היא שנ' [ויקרא י"א] זאת החייה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ קרי ליה בהמ' וקרי ליה חייה, וכת' אחד אומ' [דברים י"ד] זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים וכת' בתרי' אייל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר הרי נאמרה חייה בכלל בהמה ונאמ' בהמה בכלל חייה והם שוות בשחיטה ה' ובבדיקות י"ח טריפות, ואין הפרש בין זו לזו אלא ד' דברים. הדבר הראשון. שאם שחט חייה צריך לכסות את הדם שנ' [ויקרא י"ז] אשר יצוד ציד חייה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. ודם הבהמה בקדשים צריך לזרוק את הדם שנ' [שם] וזרק הכהן את הדם על מזבח ד'. ובבעלי מומין כת' [דברים י"ב] הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים. הדבר השני. שחלב הבהמה טעון הקטר במוקדשין ובתמימין שנ' [ויקרא ז'] והקטיר הכהן את (כל חלב) [החלב] המזבחה. ואסור באכילה בין במוקדשין בין בחולין בין בתמימין בין בעלי מומין והאוכלו חייב כרת שנ' [שם] כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר (יקריבו קרבן) [יקריב ממנה אשה] לי"י ונכרתה הנפש מדכת' רחמנא מן הבהמה אשר יקריב ממנה (קרבן) [אשה] לד' יצא חלב חייה מכלל ומותר באכיל' וכת' [שם] כל חלב שור (וכבש) [וכשב] ועז לא תאכלו שאין החייה נקרבת קרבן שנ' [שם א'] מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. והדבר השלישי. שאנו מתירין לשחוט החייה אותה ואת בנה ביום אחד לפי שלא אסר הקב"ה אותו ואת בנו אלא בשחיטת בהמה שנ' [שם כ"ב] שור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ומתרגמינן ותורתא או סיתא לה ולברא לא תכסון ביומא חד, ותנן אותו ואת בנו נוהג בבהמה וא[י]נו נוהג בחייה. בנקיבות אבל לא בזכרים. והדבר הרביעי. החיה אינו חייב במתנות שנ' [דברים י"ח] אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. הרי נתבררנו מן התור' כי שוותה חייה לבהמה בשחיטת שני סימנין או באחד ורובו של אחד ובי"ח טריפו' ובגיד הנשה ובבשר בחלב ואף כי נפרדה ממנה בארבעה דרכים בחלב ובכיסוי הדם ובאותו ואת בנו ומתנות כהונה.
<h2>דף פג:</h2>
נבאר כושר שחיטת הסימנין ופסולתן. שנו רבותינו במשנה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשיר' חצי אחד בעוף אחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, וכן בחייה רוב אחד בעוף ורוב שנים (בחיה) [בבהמה] שחיטתו כשיר' וכן בחייה לפי שחייה בכלל בהמה היא שנ' [ויקרא י"א] זאת החייה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ קרי ליה בהמ' וקרי ליה חייה, וכת' אחד אומ' [דברים י"ד] זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים וכת' בתרי' אייל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר הרי נאמרה חייה בכלל בהמה ונאמ' בהמה בכלל חייה והם שוות בשחיטה ה' ובבדיקות י"ח טריפות, ואין הפרש בין זו לזו אלא ד' דברים. הדבר הראשון. שאם שחט חייה צריך לכסות את הדם שנ' [ויקרא י"ז] אשר יצוד ציד חייה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. ודם הבהמה בקדשים צריך לזרוק את הדם שנ' [שם] וזרק הכהן את הדם על מזבח ד'. ובבעלי מומין כת' [דברים י"ב] הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים. הדבר השני. שחלב הבהמה טעון הקטר במוקדשין ובתמימין שנ' [ויקרא ז'] והקטיר הכהן את (כל חלב) [החלב] המזבחה. ואסור באכילה בין במוקדשין בין בחולין בין בתמימין בין בעלי מומין והאוכלו חייב כרת שנ' [שם] כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר (יקריבו קרבן) [יקריב ממנה אשה] לי"י ונכרתה הנפש מדכת' רחמנא מן הבהמה אשר יקריב ממנה (קרבן) [אשה] לד' יצא חלב חייה מכלל ומותר באכיל' וכת' [שם] כל חלב שור (וכבש) [וכשב] ועז לא תאכלו שאין החייה נקרבת קרבן שנ' [שם א'] מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. והדבר השלישי. שאנו מתירין לשחוט החייה אותה ואת בנה ביום אחד לפי שלא אסר הקב"ה אותו ואת בנו אלא בשחיטת בהמה שנ' [שם כ"ב] שור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ומתרגמינן ותורתא או סיתא לה ולברא לא תכסון ביומא חד, ותנן אותו ואת בנו נוהג בבהמה וא[י]נו נוהג בחייה. בנקיבות אבל לא בזכרים. והדבר הרביעי. החיה אינו חייב במתנות שנ' [דברים י"ח] אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. הרי נתבררנו מן התור' כי שוותה חייה לבהמה בשחיטת שני סימנין או באחד ורובו של אחד ובי"ח טריפו' ובגיד הנשה ובבשר בחלב ואף כי נפרדה ממנה בארבעה דרכים בחלב ובכיסוי הדם ובאותו ואת בנו ומתנות כהונה.
<h2>דף פה:</h2>
ואחרי זאת נבאר השוחט על כוונה אחרת ואינו שוחט לשם אכילה והמה ג' חלקים. החלק הראשון. כגון ששחט לשם דבר אחר במשנה זו שנינו [ל"ט ע"ב] השוחט לשם הרים ולשם גבעות וכו' לשם שילשול קטן, פי' דג קטן מאד ויש אומ' תולעת קטן מאד, הרי אילו זבחי מתים ואסור לאכול מאותה שחיטה שיש לומ' מאחר שכתוב בתורה [דברים ד'] פן תשא עיניך השמימה וגו' לרבות מיכאל וגבריאל ושאר מלאכים ושרפים וחיות ואראלים וחשמלים וכתי' [שם י"ב] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' לרבות ימים ונהרות וכל דגתם על ההרים הרמים ועל הגבעות וגו' כמשמעו אנו חוששין שמא שחטו לשם זבחים ולפיכך הם זובחים זבחי מתים ואסורים באכילה. חלק השני. השוחט חיה או עוף שלא לצורך אכילה אלא לצורך רפואה בין שצריך הבשר לרפואה בין שצריך לו הדם לרפואה או לצביעה הואיל חייב לכסות הדם גם הבשר ההוא מותר באכילה דתניא [עי' תוספתא פ"ו ה"ב] השוחט מכסה והבשר מותר באכילה. חלק השלישי. השוחט ומוכר לגוי מן הבשר שאר הבשר מותר באכילה גם אם אומ' גוי לישראל שחוט לי בהמה זו והלך ישראל ושחט שחיטתו כשיר', שכן שנינו במשנה [ל"ח ע"ב] השוחט לנוכרי שחיטתו כשיר', אמ' ר' אלעזר אפי' שחט ישראל כדי שיאכל נוכרי מחצר הכבד שלה שחיטתו פסולה שמחשבת נוכרי לע"ז, אמ' ר' יוסי קל וחומר מה אם במקום שמחשבה פוסלת במוקדשים אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה בחולין לא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט מה טעם זה שוחט וזה מחשב. [ל"ט ע"ב] אמ' רב יהודה אמ' רב שמואל הלכה כר' יוסי. הנהי טייעי, ופי' ישמעאלים עוברי דרכים, דאתו לצצקנא, פי' שם מקום, יהבו דיכרי (לתובחי) [לטבחי] ישראל אמר' להו שחוטו ודמא ותרבא לדידן משכא ובישרא לדידכו, שלח ליה רב טובי בר מרתא לקמיה דרב יוסף כי האי גוונ' מאי שלח ליה הכי אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יוסי. [צ"ה ע"א] תניא ר' אומ' מאקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד [גוי] מותר, פי' מאקולין וטבחי ישראל כלומ' קצבות של גוים וטבחי ישראל שם שוחטין בהמות וקונין מהם טבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי הנשאר בהמה ששחט' טבחי ישראל מותר כל זמן שלא נעלם מן העין אבל אם נעלם מן העין אסור שמא יחליף.
<h2>דף פו:</h2>
ויש לנא אמיתות הדבר לברך צורינו קודם שחיטה ולברך אש' קד' במ' וצי' על השחיטה ואחר כך שוחט ואחר ששוחט בודק בסימנין ולאחר שבודק בסמנין בודק בי"ח טריפו' שנאמרו למשה בסיני.
<h2>דף צה.</h2>
ואחרי זאת נבאר השוחט על כוונה אחרת ואינו שוחט לשם אכילה והמה ג' חלקים. החלק הראשון. כגון ששחט לשם דבר אחר במשנה זו שנינו [ל"ט ע"ב] השוחט לשם הרים ולשם גבעות וכו' לשם שילשול קטן, פי' דג קטן מאד ויש אומ' תולעת קטן מאד, הרי אילו זבחי מתים ואסור לאכול מאותה שחיטה שיש לומ' מאחר שכתוב בתורה [דברים ד'] פן תשא עיניך השמימה וגו' לרבות מיכאל וגבריאל ושאר מלאכים ושרפים וחיות ואראלים וחשמלים וכתי' [שם י"ב] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' לרבות ימים ונהרות וכל דגתם על ההרים הרמים ועל הגבעות וגו' כמשמעו אנו חוששין שמא שחטו לשם זבחים ולפיכך הם זובחים זבחי מתים ואסורים באכילה. חלק השני. השוחט חיה או עוף שלא לצורך אכילה אלא לצורך רפואה בין שצריך הבשר לרפואה בין שצריך לו הדם לרפואה או לצביעה הואיל חייב לכסות הדם גם הבשר ההוא מותר באכילה דתניא [עי' תוספתא פ"ו ה"ב] השוחט מכסה והבשר מותר באכילה. חלק השלישי. השוחט ומוכר לגוי מן הבשר שאר הבשר מותר באכילה גם אם אומ' גוי לישראל שחוט לי בהמה זו והלך ישראל ושחט שחיטתו כשיר', שכן שנינו במשנה [ל"ח ע"ב] השוחט לנוכרי שחיטתו כשיר', אמ' ר' אלעזר אפי' שחט ישראל כדי שיאכל נוכרי מחצר הכבד שלה שחיטתו פסולה שמחשבת נוכרי לע"ז, אמ' ר' יוסי קל וחומר מה אם במקום שמחשבה פוסלת במוקדשים אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה בחולין לא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט מה טעם זה שוחט וזה מחשב. [ל"ט ע"ב] אמ' רב יהודה אמ' רב שמואל הלכה כר' יוסי. הנהי טייעי, ופי' ישמעאלים עוברי דרכים, דאתו לצצקנא, פי' שם מקום, יהבו דיכרי (לתובחי) [לטבחי] ישראל אמר' להו שחוטו ודמא ותרבא לדידן משכא ובישרא לדידכו, שלח ליה רב טובי בר מרתא לקמיה דרב יוסף כי האי גוונ' מאי שלח ליה הכי אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יוסי. [צ"ה ע"א] תניא ר' אומ' מאקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד [גוי] מותר, פי' מאקולין וטבחי ישראל כלומ' קצבות של גוים וטבחי ישראל שם שוחטין בהמות וקונין מהם טבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי הנשאר בהמה ששחט' טבחי ישראל מותר כל זמן שלא נעלם מן העין אבל אם נעלם מן העין אסור שמא יחליף.
<h2>דף קכא:</h2>
אם התחיל גוי בשחיטה ושחט במשהו אפי' כחוט ובא ישראל וגמר רובה של שחיטה זו נבילה לפי שאנו מצווים שתהא שחיטה מתחילה ועד סוף ביד ישראל דקיימא לן [כ"ט ע"ב] ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וכל דסייע הגוי מותר, בזמן שישראל לבדו, מסייע הגוי את ישראל לאחוז בכריעי הבהמה או לעוקרה או להרביץ מותר, אבל אם אחז הגוי בסימנין וישראל שוחט או אם יתחיל הגוי בשחיטה ואפי' לא חתך הגוי כי אם עור לבדו ובא ישראל וגמר השחיטה הרי זו נבילה. טמא שנגע במת או בשרץ ושחט ולא כיבס בגדיו ולא טבל גם זו שחיטה טמאה, ואם התחיל בשחיטה ונזכר שהוא טמא ובא חבירו וגמר השחיטה בלא שהייה שחיטתו כשיר', דקיימא לן הילכתא כי הא גוונא אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא דאמר רבא עדיין היא מחלוקת כמו שמפורש בפרק כל הזבחים [ל' ע"א], ונוכל עוד לפרש מזאת שאמרו רבא פירכוס שאמר בסוף השחיטה. והילכתא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשהתחיל גוי וגמר ישראל דבעינן שחיטה כשיר' מתחילה ועד סוף וליכא, והילכתא אינה שחיט' אלא לבסוף כשהתחיל ישראל שאינו בקי לשחוט ובא חבירו הראוי וגמר לשחיטה דקיימא לן הילכתא כרבא דאמר פירכוס שאמר בסוף השחיטה הנ' מילי בחולין ובזמן הזה אבל במוקדשין לא.
<h2>דף קלב.</h2>
נבאר כושר שחיטת הסימנין ופסולתן. שנו רבותינו במשנה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשיר' חצי אחד בעוף אחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, וכן בחייה רוב אחד בעוף ורוב שנים (בחיה) [בבהמה] שחיטתו כשיר' וכן בחייה לפי שחייה בכלל בהמה היא שנ' [ויקרא י"א] זאת החייה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ קרי ליה בהמ' וקרי ליה חייה, וכת' אחד אומ' [דברים י"ד] זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים וכת' בתרי' אייל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר הרי נאמרה חייה בכלל בהמה ונאמ' בהמה בכלל חייה והם שוות בשחיטה ה' ובבדיקות י"ח טריפות, ואין הפרש בין זו לזו אלא ד' דברים. הדבר הראשון. שאם שחט חייה צריך לכסות את הדם שנ' [ויקרא י"ז] אשר יצוד ציד חייה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. ודם הבהמה בקדשים צריך לזרוק את הדם שנ' [שם] וזרק הכהן את הדם על מזבח ד'. ובבעלי מומין כת' [דברים י"ב] הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים. הדבר השני. שחלב הבהמה טעון הקטר במוקדשין ובתמימין שנ' [ויקרא ז'] והקטיר הכהן את (כל חלב) [החלב] המזבחה. ואסור באכילה בין במוקדשין בין בחולין בין בתמימין בין בעלי מומין והאוכלו חייב כרת שנ' [שם] כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר (יקריבו קרבן) [יקריב ממנה אשה] לי"י ונכרתה הנפש מדכת' רחמנא מן הבהמה אשר יקריב ממנה (קרבן) [אשה] לד' יצא חלב חייה מכלל ומותר באכיל' וכת' [שם] כל חלב שור (וכבש) [וכשב] ועז לא תאכלו שאין החייה נקרבת קרבן שנ' [שם א'] מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. והדבר השלישי. שאנו מתירין לשחוט החייה אותה ואת בנה ביום אחד לפי שלא אסר הקב"ה אותו ואת בנו אלא בשחיטת בהמה שנ' [שם כ"ב] שור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ומתרגמינן ותורתא או סיתא לה ולברא לא תכסון ביומא חד, ותנן אותו ואת בנו נוהג בבהמה וא[י]נו נוהג בחייה. בנקיבות אבל לא בזכרים. והדבר הרביעי. החיה אינו חייב במתנות שנ' [דברים י"ח] אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. הרי נתבררנו מן התור' כי שוותה חייה לבהמה בשחיטת שני סימנין או באחד ורובו של אחד ובי"ח טריפו' ובגיד הנשה ובבשר בחלב ואף כי נפרדה ממנה בארבעה דרכים בחלב ובכיסוי הדם ובאותו ואת בנו ומתנות כהונה.
